|
נופים, נופי ערים, מראה גגות, בתים, רחובות והים, נפתחים לפני הצופה ומושכים
אותו אל תוך הבד, והוא מתבקש להתבונן ולגלות את האיכויות הציוריות ולא רק
את הטופוגרפיה ואת הפרטים המתוארים.
הציורים נראים במבט ראשון מדויקים כצילום, אבל לא זה מה שמעניין,אלא הצבעים,
איזון הקומפוזיציה, הפשטות ההרמונית של הצבעים, ארגון החלל לדו-מימד, תחושת
הפרספקטיבה ומיקום קו-האופק.
שלום פלש מצייר כדי לשתף את הצופה בערכי האמנות האלה, כפי שהוא רואה אותם, ולא
כדי להעתיק את הטבע ולתעד אותו. התמונות הבודדות המצוירות מתחברות לפנורמה רחבה
או לוודוטה או לרצף מראות, בהן רואים את הבתים הקרובים, גורדי שחקים חדישים,
מחסנים ישנים, מראה עיר. הציור נעשה בלא לשפוט ובלא לבקר, בהבלטת כל דבר שחשוב
בעיני פלש, בויתור על מה שלא מתאים לו. עם זאת אין נוף שלא ראוי להיות נושא
ציור. התמונות של שלום פלש מקרינות שלווה, הרמוניה, מרחב, אור ואנושיות. אין
אנשים בתמונות של פלש, אולי רק כמה מכוניות, ולמרות זאת בטוחים הצופים שברחובות
האלה מתהלכים אנשים ושהבתים מאוכלסים.
הציורים מביאים אותנו להתבונן בנופים ובערים ולהבין אותם כחוויה אמנותית. הצופה
משתתף בחוויה הציורית והאמנותית החל מה"פרמיה קו", ועד לפנורמות הגדולות.
בחירת הנושא היא אינטואיטיבית.
תוך כדי חיפוש והתבוננות מרובה ובמצב אור מתאים, נוצר הקשר בין העין של הצייר
לנושא הציור, קשר שנמשך לכל אורך היצירה, ושום צילום לא יחליף את המגע הישיר
הזה. רק סיטואציה מסוימת של אור ונוף מאפשרת זאת. שינוי במצב האור גורם לצייר
להפסיק לצייר לאותו יום עד לחזרת תנאי האור המתאימים. שלום פלש יוצא לנוף עם
מספר מצומצם של צבעים, כאשר הצבע הראשון שהוא מניח על הבד קובע את מערכת הצבעים
בציור. לעיתים קרובות הוא יוצא לצייר נוף פתוח בלי, למשל, שפורפרת צבע ירוק,
והירוק המופיע על הפאלטה והבד יהיה תוצאה של ערבוב צבעוני אין סופי, והתלבטויות
בין צבעי האמבר והסיינה, השחור-שנהב והלבן-עופרת, האדום קרימזון, הצהוב קדמיום
והכחול קובלט, אשר יתורגמו על הבד לצבעים טבעיים, המביעים את הייחוד של אותו
נוף מסויים. הציור נעשה עם פלטת צבעים מצומצמת מאוד, הוא מותאם בגוונים, מלא
אור, עם צל חזק המבליט עוד יותר את האור.
אשר להקשר האמנותי, במבט ראשון, הקומפוזיציה של הציור והסגנון הציורי נראים
מאוד אירופיים, אף-על-פי שהם מתארים את בוסטון, ת"א או רחובות. הם משתייכים
למסורת ציורי הנוף מסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 של ציירים כמו פייר אנרי
וולנסין, קורו ותומס ג'ונס, שהם כולם ציירי ה- "plein-air", שיצאו לחיק הטבע וציירו במקום עצמו נופים צנועים ובתים פשוטים,
ולאו דווקא חיפשו את ההרואי והמיתולוגי כעמיתיהם בני תקופתם.
מראות הערים בציורים של שלום פלש נראים מאוד אמריקאיים. הם מזכירים את אדוארד
הופר, בלא הניכור האופייני לו, את האובייקטיביות של צ'רלס שילר, או את הקרבה
לטבע של מורו, ג'ורג' ניק. למרות ההקשרים האלה אין לצופה הרגשה שמדובר בחיקוי
של אמנים אחרים.
הדמיון מתבטא בדרך העבודה של יציאה לטבע, שאין בה כוונות מראש להקשרים ספרותיים
או סימבוליים, אלא היא כולה בקשר עין מתמיד עם הנושא.
ארגון הציור והצבעים של פלש הם אישיים ומיוחדים לו. הפשטות והכנות של תמונותיו
מדברים אלינו בלשון מסורתית ופונות ישירות אל העין והרגש של הצופה.
ד"ר עדינה מאייר - מריל
הפקולטה לאמנויות
אוניברסיטת תל-אביב
|
