קודם טבע, אחר כך אמן 1
צופיה דקל
המקבץ הנוכחי של שלום פלש נע בין הריאליה לייצוג היותר מרומז שלה. הוא משקף
במידה רבה את מצבו, נכון להיום, של הציור בכלל ושל ציור הנראה בפרט: מצב שלאחר
הפשטת הציור מעצמו, דרך מינימליזם ועד להיותו למושג; מצב שלאחר נידוי ממושך,
שלאחר מאבק הישרדות על מקומו של הנראה כנושא קביל ובעל זכויות מסורתיות ועכשוויות.
פלש, יליד הארץ (1948), שעשה הסבה מאלקטרוניקה לציור, הוא בוגר אסכולת בוסטון
הריאליסטית שעמה נמנים ציירים עכשויים כמו ג'ורג' ניק (1927), ג'ון מור (1941)
ואחרים. פלש החל כצייר על פי מודל (למד אצל חיים קיווה , במכון אבני) ולא פסח,
כמו ציירים ריאליסטיים אחרים, על מפגש מתסכל עם מה שהיה, עד לא מזמן, מעוז הציור
המופשט בארץ - המדרשה לאמנות ברמת השרון. באותם ימים (שנות השבעים) עדיין נחשב
סוג הציור שרצה לצייר כ"לא לגיטימי" וציירים ריאליסטיים רבים נדחקו
לשולי הזירה המקומית או עזבו לחו"ל. החשוב שבהם, אביגדור אריכא (1929),
נטש את הציור המופשט ושב לשפה חזותית המעוגנת בציור המסורתי ומוסיפה לו חולייה
עדכנית בדמות "המבט על שאינו-ניתן-לראייה".2
בשלהי שנות השבעים, יצא פלש ללימודים במסצ'וסטס קולג' אוף ארט בבוסטון. הוא
למד אצל הצייר הריאליסט ג'ורג' ניק, שקלט את נטיית ליבו של פלש והציע לו "לצייר
את החולצה במקום להדביק אותה". פלש התחיל לצייר לפי תצלומים ועבר לצייר
מהטבע - "גיליתי מחדש את העולם הנראה", סיפר לדן צלקה לקראת תערוכת
היחיד הראשונה בארץ ב-1994. 3
במאי 1996, השתתף פלש בתערוכה קבוצתית בגלריה
של אוניברסיטת חיפה, שהעזה והציגה
ארבעה ציירים עכשוויים, שלכולם קשר כזה או אחר עם הזרם הריאליסטי בארה"ב4 .
הארבעה הציגו, כל אחד בדרכו,פן אחר של ציור שנעשה מתוך התבוננות קפדנית בטבע:
מיטש בקר (פנים), ישראל הרשברג (טבע דומם), שלום פלש (נופים) וחוה ראוכר (דיוקנאות).
נראה שהזירה המקומית השלימה עם ציור בעל סממנים ריאליסטיים הולכים ומתחדדים.
במידה רבה מייצג פלש דור חדש של ציירים שאינם מחוייבים למניפסטים מקומיים, שלא
כמו ראובן רובין (1974-1892) ונחום גוטמן (1978-1898) שהיו, כל אחד בדרכו, שבויים
בקסם האותנטיות והישראליות בתיאורי ההווי שלהם, ושלא כמו ציירים בינלאומיים
מסוגו של יוסף זריצקי (1985-1891) שהיה מחויב למופשט גם בציורי הנוף היותר קריאים
של יחיעם ושל תל אביב. פלש משתייך לדור המחויב לעצמו ואינו מתכחש לנטיית ליבו.
הוא מצייר את מה שהוא אוהב, בשפה החזותית שהוא מעדיף.
שדה המחקר של פלש משתרע (פיזית, תרבותית ורוחנית) על קו הרוחב המרכזי שלנו -
בין הנוף האורבני של תל אביב-יפו (דרומה לקיבוץ שפיים, שבו נולד), דרך מחוזות
ילדותו שבשפלה (בין קיבוץ נצר סירני והקמפוס הפתוח של מכון ויצמן, שבו הוא מתגורר
כיום), ומזרחה להם עד להר הרוח בואכה ירושלים, דרך שורש ואבו גוש.
בתערוכה הנוכחית שלוש קבוצות של ציורים, המשקפות ביוגרפיה אישית וקיבוצית הנעה
במסלול סוציו-פוליטית בין מערב למזרח, בין העיר לכפר: ציוני דרך גיאוגרפיים-תרבותיים
בתל אביב-יפו כגון כביש איילון, ארובת רידינג, גגות נווה צדק, מתחם נחלת בנימין
- גרוזנברג, חוף הים; נופים פרטיים מהולים בזיכרונות ילדות בקיבוץ נצר סירני;
היבט טופוגרפי-תרבותי אחר הנובע ממיקומו של הר הרוח - שם חיים, זה לצד זה, מורדות
ישראלים מיוערים ומורדות פלשתינים צחיחים.
פלש חוזר ובוחן את מהות קיומו וקיומנו דרך הנופים הריקים מאדם - נופים שונים-דומים
וכל כך קרובים-רחוקים. הוא מנסה להקיף 360 מעלות של הוויה, בעודו ניצב בנקודה
שבחר ומביט סביבו ומצייר. כך עשה, למשל, כשצייר במשך למעלה משנה על גג חניון
גרוזנברג, והעלה על ששה בדים, שהם בעצם יחידה אחת, את הנראה לעיניו:פיסת עיר
ישנה-חדשה.
היחס לסביבה ולמשחקי האור והצל נובע מזמני היום השונים ועונות השנה המתחלפות,
ומן השימוש בפלטה צבעונית מצומצמת, בהירה בדרך כלל. הפלטה של פלש מורכבת משני
צהובים, שני כחולים וסגול, אדום וכתום, ירוק, שחור ולבן. הצבעים עכורים משהו.
כעין דוק לבן נפרש עליהם, דוק שמטרתו להעלים, או כפי שבחר לתאר זאת נתן זך: "הייתי
אומר שפלש סיגל לעצמו טכניקה של הסתתרות, או צניעות: קודם "טבע",
אחר כך אמן."5
במידה רבה נמנה פלש עם יורשיהם של ציירי הנוף האובייקטיביים כגון הצייר הונציאני
קנאלטו (1768-1697) או הצייר הצרפתי קמיל
קורו (1875-1796). בניגוד לפורמט הרומנטי
הגרמני, נוסח קספר דוד פרידריך (1840-1774), שביקש להעביר את תחושת אפסותו של
האדם לנוכח נצחיותו של הטבע, או ציורי הנוף ההולכים ונמוגים של האנגלי ויליאם
טרנר (1851-1775), מבקש החלל של פלש לשמר סוג של אובייקטיביות המתאפשרת בזכות
המרחק הממשי והרגשי מהפרטים. פלש, נאמן לטבע ברמות שונות, ואינו עושה בו שימוש
להבעת הנשגב. הטבע הוא טבע, העיר היא עיר וההר הר. הם הדבר עצמו. גם כשההפשטה
זעירה, היא משאירה מרחב לדמיון האנושי, המשוטט בשבילי הנופים ההרמוניים. מבט
נוסף מבהיר שמחיר ההרמוניה הוא ויתור על הנוכחות האנושית, שמיקומה הבו-זמני
מחוץ לפריים ובתוכו, משמר סוג של זרות, של ריחוק.
תחושת הנטישה מאזכרת נופים אורבניים מטאפיזיים שצוירו על ידי האיטלקי ג'ורג'יו
דה קיריקו
(1978-1888). הוויתור על הדימוי האנושי ועל ההקצרה, וכן הנגיעה הרכה בצבע אצל
פלש מטשטשים את תחושת הניכור אך אינם מעלימים אותה. פלש מיילד חלל נוח יותר,
אך לא פחות מרוקן וחידתי. נשאלת השאלה ממה? מהאנושי, מהאנושיות, מהאנושות. גישתו
של פלש לנוף המקומי דומה לזו של האמריקני אדוארד הופר (1967-1882), שהיטיב לפרש
את הנוף האמריקני בלי להזקק להגזמות דרמטיות או לפעולות של שבירה, עיוות או
מחיקה.
המעבר מאדמה, מים, או מקו רקיע אורבני לשמים הוא סגפני ומתמצה בקו האופק הנמתח
לרוחב הקומפוזיציה, כמו לו ביקש לאזן בין כוחות נסתרים הפועלים על הבד, על הצייר,
על הצופה. צפיפות הדימויים הצמחיים והבנויים שונה.
הנופים מטופלים בשני רבדים: צורני ותוכני. הצורה האורבנית נקבעת על ידי הרצף
ההיסטורי האדריכלי והתכנים מתעצבים באמצעות האידאולוגיה או העדרה. ראשיתה של
תל אביב בבנייה האקלקטית והמדושנת של מתיישביה החדשים, שרצו לשחזר במזרח את
השנים היפות של אירופה של המאה ה-19,
והמשכה בבאוהאוס הפונקציונלי והנקי, ועד גורדי השחקים המודרניים והפוסט מודרניים,
עדות לעידן חדש המתגבש והולך. כנגד אלה, עומדים אותם נופים פסטורליים שצוירו
בשפלה או בהר, והם משמרים סוג של נאיביות שאבדה, או נופים ראשוניים שנעשו כהרף
עין ונראים כמו משטחי צבע מופשטים של חום וירוק הנפגשים בתכלת של שמים.
פלש מצייר דיוקן שנמזגים בו אמן ומקום. האדם הנעדר נוכח. המרכיב הביוגרפי מטעין
את הנראה בפטינה שבה הנינוחות, הקביעות והשלווה הם רק צדו האחד של המטבע: הטבע
- הצד שדרכו מעדיף פלש להעביר את צדו השני, החסר, של המיקרוקוסמוס האינטימי
שהוא לוכד בציוריו.
1 פנורמה, שלום פלש, קט' תערוכה (אוצרת: דליה לוין), מוזיאון הרצליה לאמנות,
1994, עמ' 12
2 90 לתל אביב-יפו, מראות עכשוויים אמנים ישראלים ואמריקאים, קט' תערוכה (אוצר:
מרדכי עומר), מוזיאון תל אביב, 1999, עמ' 18
3 הראיון פורסם בקטלוג שליווה את תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של פלש בארץ
4 ארבעה ציירים ריאליסטיים, מיטש בקר, ישראל הרשברג, שלום פלש, חוה ראוכר, אוצר:
אבישי אייל, מוזיאון ראובן ועדית הכט, אוניברסיטת חיפה, 1996
5 לעיל, הערה 1
|
