הצייר הוא זר
ישראל הרשברג

כמה זר ומוזר הוא שלום פלש, חריג בתוך החברה שהולידה אותו. שש-עשרה שנות ההבשלה שלו במדגרת הקיבוץ והשהייה ההכרחית שלו במדרשת האומנות המקומית, מסמיכות אותו ללא ספק, כבן-תרבות פרובנציאלי מדופלם. ובכל-זאת נראה שלום פלש זר גמור בארצו שלו.
רבים הם בוגרי בתי-ספר לאמנות (ובתחילה לא היה שלום שונה מהם) שיוצאים לאודיסיאה שלהם בחו"ל ולמרבה הצער רק מחפשים שם את המוכר. מעטים הם אלה שהתמזל מזלם ונתקלו באדם שהוא בעל מורשת ציור גדולה, ומעטים אף יותר הם אלה הנכונים באמת להיעשות תלמידים כדי לזכות במורה.
ג'ורג' ניק, תלמידו של אדווין דיקינסון, קישר את שלום פלש לשרשרת אבות-אמנות ולמורשת ציור המגיעה עד גוסטב קורבה.
מפגש זה היה לשלום בבחינת קטרזיס. הוא טוהר מהמשא הכבד של העבר, המנציח בשגגה את הדעה שהמילה היא המעביר היחיד של ההגות והרגש וההווה ביזנטי שבו החזותי לעולם אינו מתעלה על הסמיוטי, על הסימן. הוא טוהר מהיסטוריה אנתרופופובית עד עומקה. הוא טוהר ממה שכונה המסורת החדשה ומכניעה לחילוניות אוטופית שטחית. הוא טוהר מהתפיסה השכלית של עבודה וארץ ונעשה חופשי לדבוק בחושניות הטבע והאומנות.
שלום חזר כזר לביתו, וכזר מופלא הוא מצייר אותו בצניעות שיש בה מן הפתיחות והישירות של קורו, בהתרגשות של עין שאינה יודעת להסתגל. הוא מצייר את המקום הזה בחירות, בלי הנטל של המיתוס המקומי, כמו שהיו מציירים אותו וורתינגטון ויטרדג', ואן דירינג פרין, אדוורד הופר או פיירפילד פורטר, אילו ביקרו במחוזותינו וציירו אותם.
שלום פלש אינו חלק מהשבט. הלשון שהוא מצייר בה היא שפה זרה.
התמונות האלה אינן מצויירות בעברית, אך גם אינטואיציה אמיתית אינה בעברית ולא בשום לשון אחרת. אינטואיציה אמיתית היא מה שזקוק לו הצופה כדי לחדור לעבודתו של שלום פלש.

ישראל הרשברג
ירושלים, אוקטובר 1994