שיחה עם שלום פלש
דן צלקה

נולדת וגדלת בקיבוץ, אביך היה חקלאי. איך קרה שהתחלת להתעניין בציור?

לא התעניינתי בציור. רק בסוף השרות הצבאי פגשתי בחור אחד שהיה מביא איתו למחנה ספרוני-אמנות אנגליים קטנים. הוא השאיל לי שניים. אחד היה על הסוריאליזם. הרפרודוקציות הפליאו אותי ומשכו אותי. התבוננתי בהן שעות. קניתי צבעי שמן וציירתי כמה ציורים בסגנון סוריאליסטי משוער, כשהצבעים נגמרו, הפסקתי לצייר.

לא התחשק לך לבקר במוזיאון?

המוזיאון הראשון שבו ביקרתי היה בלונדון. השתחררתי מהצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים ויצאתי לטיול לארצות הברית. בדרך עצרתי בלונדון. יום אחד הציע לי מכר לבקר ב"טייט גלרי". טיילנו ליד הנהר, היה יום יפה. חשבתי לעצמי למה לי להיכנס למקום סגור, אבל מכרי לחץ ונכנסנו. הייתה שם תערוכה "מפיקאסו לליכטנשטיין" ואני זוכר שהתפלאתי: מה הקשר בין פיקאסו ונסיכות ליכטנשטיין? מפיקאסו ועד למקום מסוים? לא ידעתי על קיומם של הפופ-ארט ושל ליכטנשטיין.

ומה עשה עלייך רושם שם? טרנר?

לא. התמונות הקטנות של דאלי, הפחות סוריאליסטיות, שפת הים, אווירה מסתורית, סירות זעירות שהיה ברור שרק וירטואוז גדול יכול לצייר אותן. מאז אותו רגע התחלתי לבקר במוזיאונים. כשהגעתי לניו יורק אמנם לא הלכתי ל"מטרופוליטן", אבל ביקרתי ב"גוגנהיים" וב"מודרן ארט". נסעתי ברחבי ארצות הברית ב"גרייהאונד". ישנתי באוטובוסים, כדי לחסוך כסף. בוקר אחד הגעתי לשיקאגו. ב"ארט אינסטיטיוט" שם עשה עליי רושם עצום העירום של ויליאם בקמן. כשחזרתי לישראל נרשמתי לקורס ערב במכון אבני. למדתי כחצי שנה, בייחוד אצל חיים קיווה. התקבלתי אז ללימודי פיסיקה והנדסה באוניברסיטת תל-אביב, עבדתי באלקטרוניקה. יום אחד שלחתי כמה מהרישומים שעשיתי במכון לחברי מלונדון וביקשתי ממנו שיברר אם יקבלו אותי ב"צ'לסי סקול אוף ארט". הוא לקח לשם את תיק הרישומים, אמר שקוראים לו פלש. כעבור יומיים הודיעו לו שהתקבל, כלומר שאני התקבלתי.

ועזבת את לימודי הפיסיקה וההנדסה?

האמת היא שלא היססתי הרבה, משום מה. נסעתי ללונדון ושם עבדתי כפי שלא עבדתי מימי. משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, חמישה ימים בשבוע, ובערב הייתי נשאר עד השעה שמונה בקורסים למבוגרים. לרוב היו אלה ציורים מול מודל. רק בימי ראשון הייתי יוצא לטייל בעיר, לבקר במוזיאונים. אבל אהבתי ללמוד ולגור שם והייתי נשאר אילולא תמי, אשתי לעתיד, שהייתה צריכה להמשיך את לימודיה בתל-אביב. אמרתי לעצמי שאמנות אוכל ללמוד גם בארץ. חזרתי ונרשמתי למדרשה למורי אמנות.

שמעתי שהמדרשה הייתה אז מקום מלא חיים.

כן, הייתה שם התלהבות, לא אגיד שלא היתה. ואני גם עבדתי הרבה. אבל מה שרציתי לצייר, היה בעיני מורי לא "לגיטימי" ולא "רלוונטי". יש צילום, אמרו, למה לך לטרוח? שתקתי. למדתי תחריט והדפס רשת.

שנתיים אבודות?

לא ממש. למדתי את שפת הציור המודרני על פי האנס הופמן. הצגתי תערוכה ראשונה. למדתי, אבל הכל מתוך אלם. אתה זוכר תערוכה במוזיאון תל-אביב בשם "רישום עכשיו"?

הקיר של סול לוויט?

הקיר השחור. השתתפתי בציור הקיר של סול לוויט. האוצרת של המוזיאון לאמנות מודרנית של ניו-יורק ברניס רוז, הביאה לנו הוראות בכתב. צבע צבע את הקיר בשחור. טעינו קצת בחישובי הפרופורציות. שוב בא הצבע. והצלחנו. זכיתי אפילו לקבל נשיקה מברניס רוז הגדולה! אמנם היו לי כמה ספקות: לצייר תמונה לפי הוראות כתובות? באותה עת תמי אשתי התקבלה ללימודים בבוסטון. נסעתי איתה לשם, בלי לדעת שחיי עומדים להשתנות. נרשמתי למסצ'וסטס קולג' אוף ארט.

האווירה הייתה שונה?

האווירה? כן, הייתה שונה, אבל אני הרגשתי שאני ידען גדול, אחרי שנתיים של המדרשה. ידעתי מה רלוונטי. התעקשתי לא ללמוד. יום אחד המורה שלי, ג'ורג' ניק, אמר בקול נמוך כשראה שבאחת מתמונותי הדבקתי חתיכת בד במקום חולצה - העסיקו אותי אז קולאז'ים - למה שלא תצייר את החולצה במקום להדביק אותה? לפני שעשה תערוכה בניו-יורק תלה כמה תמונות בבית הספר. ראיתי נוף קטן ונפלא של ים המלח. (הוא חזר אז מנסיעה בארץ ובמצריים). התחלתי לצייר לפי תצלומים ושוב אמר לי מורי וידידי ג'ורג', כבדרך אגב: כשאתה מצייר מהטבע, זה נראה הרבה יותר בשל. התחלתי לצייר מהטבע. קשר האהבה שקשר אותי לציור חזר אחרי שנים כה רבות. זה היה יופי לאהוב שוב ציור. לאהוב שוב ציירים שיצירותיהם תלויות על קירות המוזיאונים. לא יכולתי להתחבר אליהם אחרי המדרשה. גיליתי מחדש את העולם הנראה. כשעבדתי לתואר מאסטר הכרתי את תמונותיו של אדווין דיקינסון. הפליא אותי החופש האדיר שלו בתוך משמעת הציור. התבוננתי הרבה ביצירותיו של אוסקר קוקושקה. כשחזרתי לישראל, רציתי רק לצאת לנוף ולצייר.

בתערוכתך בשגרירות אמריקה בתל-אביב היו ציוריך דומים קצת לאלה של ג'ורג' ניק. אחר-כך הדמיון נעלם. האם הציור שלך הוא יותר לירי משלו? מה בעצם קרה?

לירי יותר? אני חושב שההבדל הוא אחר. ציורו של ניק הוא ציור בארוקי מאוד, עשיר, מהיר. כשעברתי לציור תמונות גדולות, מעין פנורמות, לא יכולתי לצייר בצבע עבה, בגלל הגודל, בגלל היסודות הרבים, בגלל הפרספקטיבות המסובכות. עברתי לצבע דק והתמונה כמו נעשתה יותר קלאסית, פחות סמיכה ופראית. בשכבות צבע דק אפשר לחשוף פה ושם את הבד, להשיג ברק של גלאזורה גם כשמציירים רטוב על רטוב.

אולי גם הנוף שלנו מתאים יותר לצבע הדק. השמש החזקה, הצבעים הדהויים קצת.

כן, אופי הנוף חשוב - אפור, לבן, דהוי, השמש המשטיחה את ההבדלים - אבל במובן אחד: הדימוי מכתיב לי את דרך הציור. כשמציירים עבה על עבה יש להכיר בצורה מושלמת את צבעי הפאלטה, להיות וירטואוז בערבוב הצבעים עליה. הפאלטה היא לב היצירה. כשמניחים על הבד שכבות דקות ברצף כמעט מונוכרומי, יש יותר אפשרויות של תיקון גם ברטוב על רטוב וגם ברטוב על יבש. בעצם אפשרות התיקון ניתן גיוון עצום וחופש בחירה בערבוב הצבע על הפאלטה. אני מתגעגע לפעמים לעולמו של ג'ורג' ניק, אבל דרכי אחרת.

אמרת קודם שכעבור זמן-מה, בבוסטון, יכולת שוב לאהוב את הציור של רבי-האמנים מן העבר.

ביחוד את הציור האיטלקי: קאנלטו, בלוטו. את הציור הצרפתי הטרום אימפרסיוניסטי - התמונות שצייר קורו באיטליה. וצייר נהדר, לא ידוע, מסוף המאה השמונה עשרה, שרק עכשיו תלו את תמונותיו בלובר-פיר דה ולנסין. ראיתי ארבעה פאנלים שלו. בכל אחד שנים עשר ציורים, שמן על נייר. הפואטיקה שלהם מעניינת אותי יותר מאשר זו של הציירים המאוחרים יותר.

אתה, אם כן, מפתח את "המראות", את ה"וודוטה" של האיטלקים, ואת תפיסת הנוף השירית, ואולי מותר לומר הקונטמפלטיבית, של הצרפתים. ואיפה מקומם של דיקינסון ושל קוקושקה באותו חיפוש?

מקומם, אני חושב, בצד החופש, באומץ. דווקא הבנייה מאפשרת חופש אמיתי, אפשרות להיות קיצוני. אין זה חופש שרירותי, אלה חופש שנותן שמחה.