|
גם היום, אחרי 13 תערוכות יחיד, בארץ ומחוצה לה, אחרי תערוכות מוזיאליות ופרסים
יוקרתיים, אין עבודתו של שלום פלש זוכה בתשומת הלב שהיא ראויה לה. בוגר מכללות
צ'לסי (לונדון) ובוסטון (מסצ'וסטס), בוגר הנדסאות פיזיקה באוניברסיטת תל אביב,
וכיום גם מורה במדרשה למורי אומנות ברמת השרון, הוא שייך לאותו זן נכחד כמעט
של אומנים שאינם טורחים לעשות מוניטין לעצמם.
בשקט, כמעט בהיחבא, תוך תקופות ממושכות של היעדרות מן הארץ, הוא מתמיד בדרך
אותה בחר לעצמו, במידה רבה בהדרכת אופיו. והיא דרך המזווגת בין שני עולמות שונים
ורחוקים זה מזה אף כי ניתן להכפיפם להגדרה הכוללת של ריאליזם: ציור בהשראת אמני
המראות והאתרים (וודוטה) הגדולים של העבר - ציירים כקנאלטו, בלוטו וגוארדי האיטלקיים,
בצד ציורי נוף עירוני פנוראמיים, שבהם הוא ממשיך את דרכם של ציירי ה- Painterly
Realism האמריקאי בן זמננו, אנשים כפירפילד פורטר, אדוין
דיקינסון, ג'ין פריליכר,
ובעיקר מורו שלו - ג'ורג' ניק.
כך שלמעשה אין כאן סינתזה אמיתית. מכאן - משמעת קפדנית ומחייבת, חודשי עבודה
מאומצת, נסיון לתעד את הנראה בדיוק כפי שהוא נראה. יורשה לי אולי לומר ששלום
פלש הוא האמן הרציני היחיד המוכר לי, בישראל של ימינו, המשקיע מאמץ כזה בנסיון
לתפוס (פרצפציה) את הצורה שבה נפגשים מים, חול, שמים ובניינים - לא לחינם הוא
בעל תואר בהנדסה - במצב של תאורה בלתי-משתנה. ומעבר לזה - התפרקות מן הדיסציפלינה,
ציורי נוף קטני ממדים הקרובים ברוחם לטרום אימפרסיוניזם של תחילת המאה ה-19
ואמנות הברביזון.
מכאן, ציור אובייקטיבי, קר ולעתים גם מנוכר, מעין עובדות בשטח שהפך למשטח ציורי.
מכאן - תמונה אקראית, במעבר, דינאמית יותר מן האחרות הקפואות, פורמאטים קטנים,
שחרור: הייתי, ראיתי, ציירתי. והלכתי הלאה.
והיכן שלום פלש בכל אלה? ובכן, זהו בדיוק ייחודה של אמנותו, שהיא כמו מבליעה
את יוצרה ואת "רגשותיו", פיזיקה במקום אמוציה. אבל מכיוון שדבר זה
בלתי אפשרי, לאמן ויזואלי כמו לכל אמן אחר, הייתי אומר ששלום פלש סיגל לעצמו
טכניקה מעולה של הסתתרות, או צניעות: קודם "טבע", אחר כך אמן.
היו זמנים, אל נשכח, שזה היה האידאל - הבלתי מושג תמיד - של האמנות הגדולה ביותר.
נתן זך
|
